דפוסי תנועה וכאב: איך הגוף לומד עומס דרך חזרתיות

יש רגעים במהלך היום שבהם הגוף בולט ומורגש במיוחד. זה יכול להיות הגב שמתעייף, הכתפיים שצברו מתח או הצוואר שמתקשה. לא קרה משהו חריג ולא הייתה נפילה או פציעה ברורה, ובכל זאת, משהו כבר לא מרגיש נעים בגוף.

ברגעים כאלה רוב האנשים מתחילים לחפש מה הם עושים לא נכון:

אולי אני יושבת לא נכון. אולי אני צריכה לחזק. אולי אני צריכה להחזיק את עצמי אחרת.

אבל השאלה היא לא מה לא נכון.

אני רוצה שננסח אותה בצורה אחרת: מה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שהגוף חושב שזו הדרך היחידה לעבוד.

הגוף לומד ממה שחוזר שוב ושוב

אנחנו רגילים לחשוב שהגוף מושפע בעיקר מפציעות, מאמץ חריג או תנועה לא נכונה. אבל זה לא מדויק. הרבה ממה שאנחנו מרגישים בגוף נבנה דווקא מתנועות קטנות שחוזרות על עצמן לאורך זמן, כמו ישיבה מול מחשב, דרך מסוימת לעמוד, החזקה קבועה בלסת, נשימה שטחית בזמן לחץ. אלה לא בהכרח דברים שמרגישים משמעותיים באותו רגע, אבל הגוף לומד אותם. הוא לומד לפי מה שקורה בפועל שוב ושוב. כשפעולה חוזרת על עצמה מספיק פעמים באופן מסוים - מערכת העצבים שלנו הופכת אותה לברירת המחדל שלנו. עד שכבר קשה להרגיש שיש בכלל אפשרות אחרת.

ההצטברות השקטה

בקליניקה אני שומעת הרבה אנשים אומרים: “אבל לא קרה כלום”. והרבה פעמים זה נכון. הגוף נושא גם את מה שכמעט לא שמים לב אליו. לא היה רגע אחד שאפשר להצביע עליו. הייתה הצטברות. עוד יום של מאמץ שלא הורגש, עוד שעות של החזקה בגוף, עוד תקופה של עומס שבה אנחנו ממשיכים לתפקד כרגיל. ואם להוסיף, אז דווקא הדברים העדינים ביותר הם אלה שנשארים הכי הרבה זמן. למשל, אדם שיושב רוב היום ולא באמת נותן למשקל של הגוף להיתמך בכיסא. מבחוץ זה כמעט לא נראה. אבל בפנים יש מאמץ קטן ומתמשך. ועכשיו תכפילו את זה בשעות, בימים, ובשנים. חשוב להבין שהעומס לא נוצר ברגע אחד. הוא נבנה לאט.

כשכל פעולה נעשית באותה דרך

לרוב, לא מדובר בתנועה לא נכונה אלא בחוסר גיוון. בשגרה, אנחנו משתמשים באותה הדרך לקום, להחזיק את הכתפיים, לנהוג ברכב ועוד. אנחנו גם תמיד מגיבים באותו אופן ללחץ ומתח. וגם אם הדרך הזאת לא בעייתית בפני עצמה, אז כשהיא חוזרת שוב ושוב בלי אפשרויות נוספות, חלקים מסוימים בגוף מתחילים לעבוד יותר מדי, ואחרים כמעט לא משתתפים. זה בעצם מצמצם מאוד את חלוקת העומס בגוף. וזה לא תמיד מורגש מיד. לפעמים רק אחרי שנים מופיעים כאב, עייפות או תחושת כבדות בגוף.

למה ניסיון לתקן את הגוף רק מוסיף עוד עומס

כשהגוף מתחיל לאותת, התגובה הראשונה היא לנסות לתקן. אנחנו מנסים לשבת יותר ישר, להחזיק את הגוף טוב יותר ולהתאמץ כדי לחזק את השרירים ולעשות תנועה יותר נכונה. אבל הבעיה המרכזית בשיטה הזו היא שגם התיקון עצמו מגיע מתוך אותו דפוס מוכר של מאמץ. אנחנו משתמשים בעוד החזקה, עוד שליטה ועוד ניסיון לנהל את הגוף בכוח. אנחנו מנסים לעזור לעצמנו אבל בפועל רק מוסיפים עוד עומס על מערכת שכבר מתאמצת. זאת אחת הסיבות שכל כך הרבה אנשים מרגישים שהם עושים הכל לפי הספר ועדיין לא מרגישים טוב בגוף. ולכן, אולי השאלה היא לא איך לתקן אלא איך לשים לב. שינוי מתחיל במקום הרבה יותר קטן. לא בלעשות יותר אלא בלהתחיל להרגיש. אנחנו רוצים לשים לב איפה יש מאמץ שלא חייב להיות שם. לשים לב איך הגוף מתארגן סביב פעולה פשוטה. לשים לב מה קורה רגע לפני שמופיע כאב או עייפות.

ואנחנו רוצים לעשות את זה לא מתוך ביקורת אלא מתוך סקרנות. כי כשמתחילים להבחין במה שקורה בגוף ובתנועה, נפתחת אפשרות לעוד דרך.

הגוף יכול ללמוד גם אחרת

אם הגוף למד דרך חזרתיות, זה אומר שהוא יכול להשתנות דרך חזרתיות מסוג אחר. אנחנו רוצים להציע לגוף עוד דרך לשבת, עוד דרך לנשום ועוד דרך להעביר משקל. שינוי באופן שבו הגוף שלנו מתארגן בתנועה יכול להפחית מאמץ שהצטבר שם במשך שנים. כשזה נוגע בתנועת גוף איכותית, קלה ונינוחה, הרגעים המשמעותיים ביותר הם דווקא מאוד עדינים ולא מרגישים דרמטיים. ולכן אנחנו רוצים לחפש רגע שבו הנשימה נעשית קצת יותר חופשית. רגע שבו הכתפיים מפסיקות להחזיק. רגע שבו פעולה יומיומית מרגישה פחות מאומצת. אלה דברים שקל לפספס אבל לפעמים דווקא שם מתחיל שינוי עמוק.

ולכן, כאב הוא לא תמיד סימן לכך שמשהו בגוף שלנו נהרס או התקלקל. כאב הוא סימן - הדרך של הגוף להגיד שהעומס הזה נמשך יותר מדי זמן ושהדרך שבה אנו זזים דורשת יותר מדי מאמץ. כשמבינים את זה, משהו ביחס לגוף מתחיל להשתנות. במקום הניסיון לשלוט בכל דבר מתפנה מקום להקשבה, ואפשר לשים לב איך הוא הגוף למד לחיות - ואיך אפשר לשנות.

אם מעניין אותך להעמיק בדרך שבה הגוף לומד תנועה, עומס והרגלים - אפשר להמשיך מכאן לשיעורים, לתרגולים ולמפגשים שאני מעבירה. כל הפרטים על הבית לתנועה קשובה כאן.