טיפול חד פעמי או תהליך מתמשך - מה ההבדל האמיתי?

כמה זמן אתם סובלים מאותו כאב? חודש? שנה? אולי שנים?

כשאנחנו חיים הרבה זמן עם כאב, הגוף והמוח מוצאים לעצמם דרכים לשרוד איתו את היומיום.

לפעמים זה מתבטא במתח קבוע - שרירים שעובדים כל הזמן כדי להגן על המקום הכואב.

לפעמים זה בצמצום של תנועה - להימנע מלהתכופף, להרים, לסובב, כי זה מחמיר את הכאב.

ולפעמים זה גם מתבטא בהתנהגות - כלפי חוץ היא נתפסת כדחיינות, ויתור או עצלות, אבל בעצם היא מנגנון הגנה - הגוף מסמן לנו לא להתאמץ, ולא להתקרב לאזור המסוכן שוב.

המנגנונים האלה עוזרים בטווח הקצר. הם באמת שומרים שלא נעמיס עוד על המקום הרגיש. אבל בטווח הארוך הם בעצמם הופכים להרגל. הגוף מתקבע בתוך חשש ותנועה מצומצמת, אנחנו חושבים בזהירות ונמנעים מפעולות, והכאב נשאר חלק מהיומיום.

הרגלים כאלה לא נעלמים ביום. בדיוק כמו שהם נבנו לאורך חודשים או שנים, מתוך ניסיון של הגוף להסתדר עם הכאב, כך גם השינוי שלהם לוקח זמן. זה לא עניין של לתקן משהו מקולקל ולחזור לשגרה, אלא ללמד את הגוף דרך חדשה לזוז, להרגיש בטוח, לנשום ולחוות את עצמו.

וזה בדיוק ההבדל בין מי שמגיע לטיפול אחד כדי לבדוק אם משהו משתנה מיד, לבין מי שמוכן להישאר בתהליך אמיתי. הראשון מחפש פתרון מהיר, ולעיתים מתאכזב כשהכאב לא נעלם מיידית. השני מבין ששינוי אמיתי מתרחש צעד אחר צעד, ומסכים לתת לגוף את הזמן שהוא זקוק לו כדי לבנות הרגל חדש ובריא יותר.

היחס לכאב - הקלה מיידית מול שינוי יציב

המפגש הראשון עם טיפול נובע כמעט תמיד מהכאב. כשכואב לנו - קשה לתפקד, קשה לישון, קשה להתרכז. זה מה שמביא אותנו לחפש עזרה מלכתחילה. לכן, טבעי מאוד שברגע שהכאב נחלש, עולה הרצון להפסיק ולחזור לשגרה.

הרי אם כבר פחות כואב, למה להמשיך?

לא פעם אני שומעת בשיחות טלפון משפטים כמו: "עכשיו אני יחסית בסדר עם הגב, אני אחכה שממש יכאב ואז אקבע." אבל זו מחשבה שגויה.

כשאנחנו מחכים ומגיעים כשהכאב בלתי נסבל אנחנו חוזרים למצב של "כיבוי שריפות".

כל הפוקוס עובר לעזרה מיידית והקלה על הכאב, במקום לאפשר למערכת ללמוד משהו חדש. במצב כזה הגוף עסוק בהישרדות: איך לשאת את הכאב, איך לעבור את היום, איך להקטין נזק. ורק אחרי שהלהבות נחלשות אפשר בכלל להתחיל לחשוב על שינוי הרגלים.

דווקא ההמשכיות ברגעים שבהם כבר יש הקלה היא המפתח. שם אפשר ללמד את הגוף תנועה אחרת, לשבור את הדפוס שמזין את הכאב, ולבנות חוסן אמיתי שימנע את השריפה הבאה. מעבר לטיפול בכאב עצמו, המטרה היא לאפשר שינוי ארוך טווח. הגוף לומד לאט לאט להתרגל לדפוסים חדשים, כאלה שלא מייצרים מחדש את אותם עומסים ותפיסות שגרמו מלכתחילה לכאב.

כמובן, כל אדם שונה: יש מי שזקוקים למספר מועט של מפגשים כדי להרגיש שינוי עמוק, ויש מי שצריכים תהליך ממושך יותר. זה לא טוב או רע, זה פשוט הדרך האישית של כל גוף וכל אדם ללמוד.

כאשר ממשיכים בתהליך גם אחרי שהכאב פוחת, מתרחשת למידה:

• השרירים והמפרקים מבינים דפוס חדש ולא חוזרים אוטומטית להרגלים הישנים.

• מערכת העצבים אוספת חוויות חדשות שמייצרות ביטחון ותנועה חופשית יותר.

• נוצרת יכולת לנהל את הכאב אם הוא חוזר. לא מתוך חוסר אונים, אלא מתוך ידיעה וכלים אמיתיים.
  

כך, גם אם בעתיד תופיע פציעה או תחושת עומס, האדם כבר לא פוגש את אותה מציאות מוכרת של "הכול מתמוטט". במקום זה יש לו הבנה, ניסיון וכלים איך לשחרר, איך להקל, ואיך למנוע מהכאב להפוך שוב למרכז החיים.

מה שקורה בתהליך

לא מזמן הגיע אליי מטופל שסבל מכאבי גב תחתון מקרינים לרגל במשך כשנה. הוא סיפר שאין שיטה או טיפול שלא ניסה - דיקור, שיאצו, כוסות רוח. גם ניסה יוגה, קנה אמבטיית קרח, שאל לגבי פילאטיס ושחייה. בינתיים שום דבר לא באמת עזר. להפך, חלק מהדברים אפילו החמירו את הכאב.

כשהגיע אליי הוא היה סקפטי מאוד. זה מובן - קשה לתת אמון אחרי כל־כך הרבה ניסיונות שלא הצליחו.

במהלך הטיפול הראשוני הוא היה עסוק בשאלות: אולי זה הנעליים? אולי הכרית? אולי נפילה שהייתה לפני שנים? הוא לא ממש אפשר לעצמו פשוט להיות בתוך החוויה, ולתת הזדמנות לתהליך אחר.

כשמטופל בוחר להישאר כמה פעמים, כבר אחרי 3 טיפולים מתחיל להיווצר שינוי קצר טווח - הגוף מגיב אחרת, מופיעה קלות חדשה. ומי שמתמיד לאורך זמן מגלה שהשינוי הופך להיות שלו. לא רק הקלה זמנית, אלא הבנה וכלים שהוא לוקח הלאה לחיים:

• מודעות לגוף ולסימנים המוקדמים.

• יכולת להרפות ולשחרר לפני שהכאב מתפרץ.

• תנועה שמחזירה גמישות וביטחון.
  

יש גם מי שממשיכים לבוא לטיפולי תחזוקה, מתוך הבנה שהגוף הוא מה שמאפשר הכל - עבודה, משפחה, יצירתיות, חיים שלמים. וגם מתוך סקרנות ורצון להעמיק, ללמוד, להעניק לעצמם את המתנה של התפתחות אישית, חיבור לתנועה ולגוף.

אותו מטופל שהגיע אלי סיים את המפגש בתחושה טובה יותר, וגם הצלחנו לאתר את האזור העיקרי שמעצים את הכאב. הוא גם קבע טיפול נוסף, אבל אין לדעת אם יחזור שוב אחרי זה. כרגע משהו בו עדיין מסרב להתחיל תהליך שבו צריך להתמיד מעבר לשניים-שלושה מפגשים. להבין שאי אפשר לפתור כאב שנבנה שנה שלמה בתוך שני טיפולים. להבין שצריך להפסיק את החיפושים הבלתי פוסקים אחרי הגורם ולתת הזדמנות לאפשרות של שינוי.

וזה בדיוק המקום שבו הבחירה מתרחשת: האם להישאר בשלב של בדיקות וספקות, או להסכים להיכנס לתהליך מתמשך שבו השינוי באמת נטמע.

השאלה האמיתית

כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: איך אני מגיע.ה לטיפול?

האם אנחנו באים עם כל ניסיונות העבר הכושלים ומצפים שהפעם יהיה פתרון מיידי?

או שאנחנו מוכנים להבין ששינוי לוקח זמן, ושדווקא ההמשכיות היא זו שמביאה את התוצאה שאנחנו באמת מחפשים?

מעבר למגע עצמו, יש גם את הקשר שנוצר בתוך הטיפול.

זה לא רק שהגוף מקבל מגע עדין ותנועה חדשה, אלא גם שאנחנו מרשים לעצמנו להיות בתוך החוויה: לשתף, לסמוך, לפעמים אפילו להגיד שאנחנו לא מבינים ולא יודעים. זו הזדמנות לקבל מקום שבו אני לא לבד מול הכאב שלי, ושיש מישהי מחזיקה את התהליך איתי.

זה לא אומר שמדובר בטיפול פסיכולוגי או בגישה הוליסטית מעמיסה, אלא בחוויה פשוטה ונגישה: שילוב של מגע עדין, תנועה מודעת, ודיאלוג קצר שמאפשר לנו לראות איפה אנחנו נמצאים ומה יעזור לנו להמשיך.

בסוף, השאלה היא לא רק איך מורידים את הכאב, אלא גם:

• מה אני רוצה להשיג מהטיפול?

• מה יעזור לי להתמיד ולהישאר?

• אילו צרכים חשוב לי שיקבלו מענה כדי שאוכל להרגיש בטוח ולהמשיך בתהליך?

• 
  

לסיום,

התמדה בטיפול היא הדרך לתת לעצמך הזדמנות לשינוי עמוק, כזה שמחזיק. הכאב אולי יתחיל להתפוגג כבר בהתחלה, אבל הבחירה אם להפוך את זה להרגל חדש זו הבחירה שלך.

מניסיוני, אני רואה שוב ושוב את ההבדל בין מי שעוצר אחרי הקלה ראשונית לבין מי שבוחר להישאר בתהליך. אצל מי שממשיכים, זה לא רק שהכאב פוחת, אלא שהם מגלים יכולת חדשה להקשיב לעצמם, לנוע אחרת, ולבנות ביטחון בגוף.

ואם להיות אישית לרגע - גם אני הייתי במקום הזה שבו חיפשתי פתרונות מהירים. קפצתי מטיפול לטיפול וחיפשתי את האדם הזה שיציל אותי וכמה שיותר מהר כדי שאחזור לתפקוד. רק כשהסכמתי לעצמי להישאר, לתת זמן ולסמוך על התהליך - גיליתי שהגוף יכול להשתנות באמת. וזה מה שאני מאחלת לכל מי שמגיע אליי: לא רק הקלה רגעית, אלא הבנה עמוקה שהגוף יכול להיות בית בטוח ותומך לאורך זמן.